קוראים לה ליבי, היא מירושלים ויש לה בבית כבר 30 שנה השכרת שמלות לאירועים,

חסידה מתוקה שהתחילה כתופרת בבית והמשיכה כתופרת בבית ונתקעה כתופרת בבית.

רק שבדרך, העסק נגס לה בסלון, כך שהספה היא המארחת של הלקוחות,

הארון ספרים הוחלף לארון הזזה ושם מאוחסנות סריות של שמלות

בצבע טורכיז, שמנת וירקרק אופנתי ממידה 6 עד מידה 66.

כשהלקוחות מגיעות אליה היא כועסת עליהם כשהן לא סוגרות

והתפיסה המרכזית שלה היא שכולן הולכות לצעירות,

בנות החסידות אוהבת ללכת לחסידות אחרת,

בעלה מרגיש האורח בבית

כי גם כשהוא בא ב11 בלילה יש לו 7 גיסות ו2 אחיות באופן קבוע

כך שהוא צריך להזדחל לחדרון.

ובעצם, למה הן לא סוגרות?

למה כשמישהי מחפשת השכרה לא מעלים את ליבי כאופציה מעולה?

למה העסק שלה מהצד נשמע כמו משהו רדום, עייף ומתחנן,

ושכל מי שסוגרת אצלה חשה שעוד רגע תוענק לה תעודת הצלה?

את כל השאלות האלו אני העליתי בצורה מוחצנת ושיקפתי לה איך היא נשמעת ונראית מהצד.

קצת קשה לי לרחם על לקוחות.

מצד אחד, הן באמת לעיתים שרויים עמוק בתוך הסבל שלהן,

ההאשמות שכולם לא בסדר, ותפקידי להכיל ולהזדהות,

ומצד שני, הלו… את משלמת לי כסף כדי לצאת מהמקום הזה,

וזו אולי ההזדמנות היחידה שלך בקדנציה שלך לקבל את המראה של עצמך

ואולי להזדעזע, אבל בו במקום תהיי בסביבה שתרגיש את המחנק

וינתנו לך כלים לצוף ולהגיע לחוף מבטחים שאת כל כך משתוקקת אליו.

ליבי, מי שפוגש אותך ברחוב לא יודע אם יש לך 10 לקוחות או אחת,

היא כרגע מחפשת שמלה, ומה יקרה אם היא תשאל אותך איך הולך?

ואת תגידי לה: ברוך השם, הוצאתי דגם חדש מטריף,

עומד על הגוף מושלם, תבואי לראות.

ומה הכי גרוע יכול לקרות אם את עסוקה עם כל הטירוף של הבית

ופתאום יש לקוחה שרוצה לבוא אבל החביתה נשרפת והבעל כועס

אז במקום להגיד כן בטח תבואי (כי סוף סוף מישהי מגיעה)

את תגידי: יקרה, ברוך השם יש לי עומס ויש לי לקוחות (במקרה הזה בעלך והילדים)

ואני יותר מאשמח שנקבע תור למחר בבוקר ואוכל לפנק אותך כמו את כל הלקוחות שלי.

ומה יקרה אם בפעם הבאה שאת פוגשת קולגה שאת יודעת שאליה הולכים כל הלקוחות,

במקום להחמיץ לה פנים ולשדר שאת סוג ב', תגידי לה:

בוקר טוב יקרה, אני שומעת דברים מעולים עליך, איזו סדרה יפה הוצאת הפעם?

בואי נחליף חוויות, גם אני בדיוק הוצאתי משהו משגע

עם טוויסט חדש שראיתי בג'ורנל, ממש הולך וצעיר.

זה אולי מרגיש לך זיוף, אבל זה לא שקר,

זה רושם ראשוני שאחריו נמשכת כל הפעילות שלנו.

לא סתם מלמדים רבותינו מה לומר כמוצא פה ראשוני בבוקר- מודה אני…,

ולהקדים פני שלום לחברו, ולמשוך חיוך, כל אלו סודות שמשפיעים עמוקות

על הפעילות שלנו וזה מה שהופך את הבינוניים בעסקים למצליחנים,

אהודים, שרוצים לעבוד איתם, כי הם חיוביים, מרגשים ומחדשים,

ולא לכאלו שהחווית העבודה איתם היא שעושים לה טובה,

ועובדים עם מישהי שלוקחת ולא נותנת.

ולגבי ליבי, היא החליטה ללבוש את מסיכת המצליחה,

היא עסוקה מאוד (לפי הסדר עדיפויות שהיא קובעת),

היא עמוסה בלקוחות (אף אחד לא צריך לדעת איזה),

והעסק שלה מתחדש כל הזמן (מה זה משנה הקצב),

וההפתעה זה שהלקוחות בדיוק כמו המוח שלנו,

מגיבים לרושם שאנחנו עושים, ולמילים שאנחנו בוחרות להשתמש בהם,

ומחזירים לה פידבק המשכי על הרושם הראשוני

בצורה של עניין, סגירות, הפניות פרגון והצלחות.